לי היה מזל ששרדתי פיזית ונפשית, כילד – נער יהודי היחיד בשכונה אנטישמית.
פעם הייתי בכנס בארץ יום אחרי פיגוע גדול באינתיפאדה השנייה. הודיעו, שהממשלה תקיים ביום א' ב 10 בבוקר, ישיבה "דחופה", בשביל להחליט, איך יחד עם הרשות הפלסטינית, להילחם במתנגדי השלום. רתחתי מזעם. הרגשתי נבגד. בהפסקה, אמרתי לחבר שלי פסיכיאטר מווילנה, שאם הייתי מתנהג כך בשכונה בברה"מ, היו רוצחים אותי. הוא - בחור חכם ומאוד אינטליגנטי, מיד ענה לי, שהיה לו חבר כזה, שתמיד החזיר מכות. רצחו אותו...
כך שזה לא פשוט ולא חד משמאי. בכנס אחר בירושלים, גם בזמן האינתיפאדה, חבר טוב שלי עוד מהצבא, גם מווילנה, שכבר היה מנהל מחלקה בירושלים הציג מקרה של חוות דעת, שהוא עשה למישהי, שנרגמה באבנים על ידי המון, בקרית ארבע, וירתה ירייה אחת באוויר. שפטו אותה. אז הוא כתב חוות דעת, בה הוכיח שהיא ניצולת שואה, משפחתה נספתה, והיא הייתה פוסט טראומטית, בשביל לקבל בשבילה התחשבות משופטים. אז אני אמרתי בקול רם, בשביל מה כל הסיפור? רגמו אותה באבנים. הייתה צריכה לרות בראש. אז קולגה אחר שעבד אתי, וכבר היה מנהל מחלקה בבית חולים אחר, אמר, שרויטמן היה יורה צרורות.
כנראה, לא הכול חד משמעי ואנשים שונים חושבים אחרת. לכל אחד – עולם פנימי אחר, מורכב מחוויות שהוא עבר בחיים, דעות שספג, ועוד הרבה דברים.
אז אם הייתי צודק? – בשביל עצמי, באותו רגע, כנראה – כן.
אם הם צדקו? כנראה לעצמם באותו רגע – כן.
זה עוד דוגמה, איך מה שקורה לנו בראש, ומשפיע על מעשינו, קשור לאווירה, בה גדלנו.
