כל הזיכרונות של כל האנשים – הם סובייקטיביים, עוברים הרבה עיבודים במהלך החיים, נצבעים באמוציות שונות, במצבים שונים ובתקופות שונות.
כל מה שאדם יודע וזוכר עובר דרך הראש שלו, מתקשר עם כל המידע שיש שם ומאוד דינמי.
בני אדם עובדים רק עם המציאות סובייקטיבית. שני אנשים או עשר אנשים שרואים אותו אירוע, יספרו עליו דברים שונים. גם כל הסיפורים שלי – הם סובייקטיביים.
על סובייקטיביות של הזיכרון אין עוררין במדע. גם בתי משפט נדרשים לסוגיות האלה. סובייקטיבי – לא אומר שזה מומצא! יש מלא ספרות בנושא. יש ניסויים פסיכולוגיים שנעשו בנושא. למשל: ספרו למבוגר שכאשר הוא היה קטן, הוא הלך לאיבוד בקניון. מידע לגמרי מומצא. כאשל שאלו אותו אחרי כמה זמן על המקרה הזה, הוא סיפר סיפור שלם עם ביטחון מלא שהוא זוכר את זה.
לא קיימת מכונת זמן. בני אדם לא יכולים לחזור ולשנות את ההיסטוריה האישית שלהם או ההיסטוריה בכלל.
כל המאמץ של פסיכותרפיה, שואף לשנות את היחס של האדם לעצמו בעבר ובהווה.
הזכרות, דיבור על, כתיבה, מוציאים את הזיכרונות הישנים מהמרתפים של הלא מודע,
מטפל ומטופל מסתכלים עליהם בעיניים של מבוגרים חזקים, ואז, הזיכרונות הטראומטיים,
מאבדים את הטוקסיות (הרעילות) שלהם.
