שאלה:
אני סטודנטית בת 24, ואני סובלת מבעיה מביכה מאוד. הבעיה התפתחה בהדרגה בשנתיים האחרונות, ובתחילה לא ייחסתי לה חשיבות. היום אני סובלת מקלאוסטרופוביה בצורה הקשה ביותר. אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי סגורה מבחוץ לבד בחדר, או נכנסת למעלית - ולא חשוב כמה קומות אצטרך לעלות ברגל.
אני גרה קרוב לתחנת רכבת וזו הדרך הכי מהירה וקלה להגיע לאוניברסיטה. ניסיתי פעם לעלות לרכבת, אבל ברגע שהגעתי לדלת הקרון, ברחתי משם. פחדתי להיות במקום סגור בלי אפשרות לצאת החוצה בכל רגע.
לאחרונה אותו דבר קורה לי גם באוטובוס. בכל מני תחבולות שכנעתי את ההורים שלי לקנות לי אוטו ישן, אבל הבעיה קיימת גם שם, במיוחד כשאני נתקעת בפקק תנועה. על האפשרות לטוס אני כבר לא מדברת.
הבעיה שלי פוגעת בכל תחומי החיים שלי, מגבילה אותי בלימודים ובחיים החברתיים. אני מבזבזת המון אנרגיה כדי לתכנן כל צעד, כדי לא להיקלע לסיטואציה מביכה.
בבקשה עזור לי כי אני ממש נואשת. אף אחד במשפחה לא יודע על הבעיה.
תשובה:
הבעיה שאת מתארת נפוצה למדי, והטיפול בה יחסית מהיר וקל.
הטיפול המהיר והמקובל ביותר הוא קומבינציה של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה התנהגותית. אם את לא מעוניינת בתרופות, קומבינציה של טיפול התנהגותי עם היפנוזה היא יעילה לא פחות, אך דורשת, לפעמים, השקעה יותר גדולה של זמן והתמדה.
במקרים אחרים את התוצאות הטובות והיציבות ביותר ניתן להשיג על ידי פסיכותרפיה דינמית בלבד, או בשילוב שלה עם אחד השיטות שהוזכרו.
אני לא מכיר את משפחתך ואת החברים שלך, ואולי יש לך סיבות טובות להסתיר מהם את הבעיה, אבל למעשה אין בבעיה שלך שום דבר שצריך להתבייש בו.
זו מחלה כמו כל מחלה אחרת, ושום אשמה אינה נופלת עלייך בשל המצב. אם אחד או שניים מהאנשים הקרובים לך יודעים על הבעיה, זה מאוד עוזר - גם לפנות לטיפול וגם להתמיד בו. עדיף לפנות לפסיכיאטר שמנוסה בכל השיטות הטיפול שהוזכרו.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
