אחד התרגילים היעילים ביותר לשינוי של התוכנה הפנימית, אם היא לא מוצלחת או פגומה, זה תאור בכתב של אירועים טראומטיים או לא מוצלחים מהעבר. כל מקרה בנפרד. ואז יש לכתוב תסריטים אלטרנטיביים, כאילו חיים מצבים דאז עם השכל והניסיון של היום.
אפשר לשאול: מה זה יעזור, זה כבר מזמן חלף. אני טוען שלא. הדפוס נשאר, עד שלא מתקנים אותו.
החיים נמשכים. דוגמה: אם ילד, נער, חווה דחייה מילדה, מבחורה שהיה מאוהב בה. בעקבות זה הוא מפתח חוסר ביטחון, ערך עצמי ירוד, חווה דחיות עם עוד ועד בחורות ונשים. מתפתח פגם באישיות, שפוגע בשטחים שונים של החיים שלו.
אם בטיפול הוא הזכיר את המקרה הטראומטי, אני מציע לו לכתוב תסריטים (לפחות שלוש), כאשר הוא משתמש בידע, ניסיון שלו שהוא צבר בחיים ובטיפול. הוא כותב תסריטים, בהם הוא לא נפגע, אולי מצליח בדמיון עם אותה ילדה, בחורה, אישה.
אם באותו זמן, הוא נמצא בסיטואציה דומה בחיים, הוא מתרגל את ההרגשה הטובה החדשה במציאות. אבל גם אם התירגול במציאות אינו אפשרי, מתרחש שינוי בתוכנה הפנימית, בעקבות דמיון וכתיבה של תסריטים מוצלחים.
חשוב לצוון, שתרגיל מוצלח של כתיבת תסריטים אלטרנטיביים על טראומה מסויימת, נגיד, כמו בדוגמה למעלה, בשטח רומנטי, מביאה לשינוי גם בהרבה שטחים אחרים, מרפאה טראומות, שאפילו לא הוזכרו בטיפול.
תרגול מחשבתי, בדמיון, בכתב, במציאות, מתקנים את הדפוסים (הרגלים, דרכי חשיבה, תוכנה ישנה). כל מה שנהוג לתאר כאישיות של בנאדם.
