אצל סופר רוסי אלכסנדר קופרין, יש סיפור מרגש מ 1904: נקרא "ג'דובקה" (יהדיה מלוכלכת). שם הגיבור, קצין רוסי (צארי), נכנס לאכסניה כזו, שיהדים החזיקו. זה היה עסק יהודי, כי מכל מה שליהודים היה אסור לעבוד, ואסור לחיות מעבר לקו השבות, לעבור ממקום למקום, ליהודים היה מותר למכור אלכוהול באמצע הדרך. אז הקצין הזמין אוכל. הביאה לו את האוכל בעלת הבית – יהדיה בעלת יופי תנכ"י. קצין אכל, פתח עיתון, התחיל לקרוא. יצא אליו בעל המקום, בעלה של האישה, שהביאה את האוכל – יהודי טיפוסי. שאל אם הוא מרוצה מהאוכל, אם רוצה עוד משהו, והתחיל להתנצל שהמקום שלהם אולי לא הכי יפה, אולי לא הכי נקי. הוא שאל אותו: מה כותבים בעיתון, ושאל, אם כתוב משהו על קונגרס היהודי, על הרצל, שקורא לכל היהודים לבוא לפלסטינה. הסופר לא מפרש את הסצנה. אני לעצמי פירשתי את זה כך: "תסלח לנו, שאנחנו עניים, שאנחנו מוזנחים, זרוקים פה בערבות רוסיה או אוקראינה, באמצע שום מקום. אנחנו פה זמנית. אנחנו יצאנו מהתנ"ך, ובדרך הביתה, לפלסטינה שלנו".