אני זוכר היטב מילדותי בברה"מ, שגינו את היהודים, שכביכול, לא נלחמו במלחמה. אני גרתי בילדות בתנאים מחפירים בשכונה, שהייתה גטו בזמן המלחמה. כולם היו יהודים. הבית המפואר של אבא שלי, במרכז העיר, הוחרם ולא הוחזר לו. היה מסוכן, אפילו לבקש.
כל ההורים של החברים שלי נלחמו ממש. אחד היה פצוע – צרור עבר לו דרך הריאות והבטן. היה נראה, כמו שלד. מת, כאשר הבן שלו היה עוד קטן. גם הוא וגם אימא של החבר הזה, אבדו משפחות וילדים בשואה. אחר היה קצין בחיל רגלים, שלישי עבר כל המלחמה, הגיע עד ברלין. חתם באידיש על רייכסטג. דוד של חבר אחר שלי, נפל במלחמה. השגתי לו אישור מארכיונים דרך הקשר שהיה לי כבר בארץ. קבלתי מכתב לאימא שלו מהשלטונות, שאף פעם לא הגיע אליה. היא נפתרה, בלי לדעת, איפה קבור הבן שלה. במכתב היה כתוב עם מלא שגיעות, בלי נקודות ופסיקים, שבן שלך נפל כגיבור בקרב על עיר פוזנאן, בפולין. קבור בקבר אחים, בפעתי פוזנאן.
אבא שלי ואח שלו התגייסו בימים הראשונים למלחמה, ועזבו עם הצבא האדום. כאשר גרמנים התחילו להשיג
אותם, הקצינים ברחו בלילה עם המשאית, עם כל התעודות שלהם, והשאירו את כל המתגייסים בשדה. אבא עם
האח שלו, לבד, כמעט הכול ברגל, ברחו מזרחה. שם גייסו אותם בפעם השנייה. בגלל שהם היו משכילים, וידעו
שפות – גרמנית, צרפתית, רומנית, איטלקית, שלחו אותם לשרת במחנות השבויים. אז הם לא נלחמו. המשפחות
שנשארו, נספו בשואה.
