3.9.2021
50 שנה ליום שנודע לי שליהודים יש ראש השנה נפרד מגויים
קטע מתוך אוסף הסיפורים בשם "איך נעשיתי ציוני", וסיפורים אחרים על השנים בברה"מ ועל החיים שלי בארץ
זה קרה בסתיו 1971. הייתי סטודנט שנה חמישית בבית ספר לרפואה בקישינב.
באותה שנה במולדביה ובאוקראינה הייתה מגפה או סכנת מגפה של כולרה.
כל הסטודנטים נשלחו לכפרים שונים לחלק אנטיביוטיקה לאוכלוסייה.
אני, ועוד כ 50 בנים ובנות משנתונים שונים, נשלחנו לכפר אוקראיני נ. בגבול אוקראינה ומולדביה.
תפקיד שלנו היה להיכנס לבתים של עיקרים, ברחוב, שכל אחד קיבל, ולחלק אנטיביוטיקה, ולוודא שהם לוקחים את התרופות בנוכחותנו.
העיקרים מאוד כבדו אותנו. בשבילם – היינו דוקטורים. הם לא היו נותנים לעזוב את הבית, בלי לשתות כוס יין צעיר. (לכולם היו חלקות יקבים)
בהתחלה התנגדנו, אבל לקראת סוף הרחוב, כוחות ההתנגדות היו נחלשים, ואחרי כוס אחת, באו כוס שני והשלישי.
בדרך חזרה, כבר תמכנו אחד בשני, וגילינו לעצמנו את חוקי הכבידה.
על גופנו הוכחנו את צדקתו של גלילאו גליליי, שכדור הארץ מסתובב.
אני אפילו גיליתי לעצמי את תורת היחסות על ידי זה, ששיכור, יכולתי לסחוב על עצמי מתאבק ג'ודו, חגורה שחורה במשקל כבד. במצב של פיקחות, לא הייתי מסוגל לזה.
כולנו גרנו בבית ספר שרק נבנה, ועוד לא התחיל לעבוד. מול מועדון תרבות של הכפר.
בנים ישנו על מזרונים בעולם גדול, ובנות על מיטות ברזל, בעולם קצת יותר קטן.
היה מאוד שמח. בנים, בנות משנתונים שונים, יין צעיר, חופש מלימודים ומהשגחת הורים.
היו רומנים בין בנים ובנות. אלה היו רומנים ליום אחד, או כמה ימים. אף אחד לא הרגיש שום התחייבות או ייסורי מצפון.
יכול להיות שרוחות של מהפכת מין בעולם, הגיעו גם אלינו, אבל לא ידענו על זה כלום.
בנות אהבו אותי. היו לי חברות סטודנטיות. התחברתי גם לשתי בנות אוקראיניות מהכפר, בעלות יופי וממדי גוף בלתי יתוארים. אחת בלונדינית, השנייה – שטנית. הן באו לבקר אותי, וחשתי שסטודנטיות מקנאות קצת.
בכפר סמוך הייתה לי חברה, סטודנטית שנה ראשונה, בחורה מאוד מפותחת פיזית ואינטלקטואלית, בת של איזה דמות חשובה בממשלה.
אם הייתי קצת יותר חכם, הייתי מסתפק בזה, אבל אני התפארתי בהישגיי עם בנות, ועוד בהיותי במצב קצת שיכור נוסע באופניים, שלא ברור מאיפה הגיעו לבית ספר, בתוך אולמות בית ספר.
דווקא את זה לא סלחו לי, וכבר היו מכינים אספת משמעת, כדי לגנות אותי, ולהמליץ על זריקתי מבית הספר לרפואה. הייתי סטודנט מצטיין, אבל עבירת משמעט מבטלת הכול. ומה עשיתי יותר מאחרים? לא רק אני נסעתי באופניים האלה. וכמה נסעתי?-כמה דקות. לא פגעתי באף אחד. לא עלבתי אף אחד.
זה היה מאוד רציני. יכולתי לאבד כל 4 שנות לימוד. די נבעלתי ובאותו יום לא שתיתי כלום והייתי לגמרי פיקח.
בערב חזרו מהבית שתי בחורות יהודיות מהכיתה שלי. הן סיפרו לי שהיום – זה יברייסקי נוביי גוד. אני די הופתעתי. לא יכולתי להבין איך בסתיו, ביום חול, באמצע חודש, יכול להיות פתאום נוביי גוד. ועוד במיוחד ליהודים. אבל הם היו בנות רציניות, סטודנטיות מצטיינות, ולא הייתה לי סיבה לא לאמין להם. הורים שלי, שמרו אותי מבעיות, ולא סיפרו לי שום דבר על מנהגים היהודיים. רק בארץ הבנתי, למה אבא שלי, פעם בשנה, היה הולך לעבודה בלי לאכול ובלי להתגלח.
בחזרה לכפר נ. . אמרתי לבנות, שאם זה נוביי גוד, צריך בטח לחגוג איכשהו, והצעתי ללכת לכפר לקנות וודקה. זה דבר היחיד שהתקשר לי עם נוביי גוד.
היה כבר חושך. חנות היחידה בכפר וגם מזללה לידה היו כבר סגורות. חזרתי לבית ספר בלי כלום.
בזמן, שהלכתי לחפש וודקה, קרו בבית ספר דברים מעניינים:
חברה שלי, סטודנטית, שהייתה בכפר אחר, באה אלי עם עוד שתי חברות יפות שלה. בדרך, נדבקו אליהם שלושה חוליגנים מקומיים, ונכנסו לאולם שגרו בנים, אבל בערב היו כולם.
אחד החוליגנים המקומיים מכה בפרצוף סטודנט יהודי, וזה עומד וסופג מכות, בלי אפילו להתגונן. שני חוליגנים אחרים, מסתובבים באולם, ומאימים על כולם, שאם מישהו יתערב, הם מיד יביאו לכאן שלוש מאות איש מהמועדון ממול, ואלה יחתכו את כולם. כהוכחה, אחד מהם הרים חולצה, והראה לכולם צלקת על כל הבטן, מדקירת סכין, הסביר הוא.
סטודנט יהודי, שהמשיך לקבל מכות, היה בעצמו בחור לא חלש, ספורטאי, אבל עמד עם ידיים למטה, וחטף מכות חזקות בפנים.
כחמישים סטודנטים, בנים ובנות, עמדו בצד, וצפו איך הוא מקבל מכות. ביניהם היה אותו ג'ודוקה, חגורה שחורה עם 115 קילו של שרירים ושומן.
אני התחלתי באופן גלוי לדרוש מהבחורים להתערב, ולהגן על בחור, שמקבל מכות. כולם סובבו את הראש במבוכה, חלקם הסבירו לי, שתכף יבואו 300 איש מהמועדון, ויחתכו את כולם.
ברגע שהחוליגנים ראו את הפרצוף היהודי שלי, הם התחילו לקלל, לאיים, שיהרגו אותי.
אני הבנתי, שאם אכה ראשון, יאשימו אותי בזה שגרמתי לתגרה, ואז, בטוח לא אשרוד את האספה.
אחד החוליגנים דרש ממני לצאת החוצה מבית ספר, זאת אומרת לכניסה של המועדון, לקרב צודק - אחד מול אחד. האולם עצמו היה ענק, ולא היה שום טעם לצאת החוצה. אני הבנתי, כמה זה מסוכן לצאת בחושך אל דלתות המועדון, מול המון של פראים ושיכורים, ועוד שיבינו שאני יהודי.
מכל הצדדים, בנים ובנות הסתכלו עלי, ובטיפשותי, הסכמתי. חוליגן השלישי, סוף-סוף עזב את הסטודנט היהודי המדמם, והצטרף לשניים אחרים שהלכו להילחם איתי בקרב עוגן – "אחד מול אחד".
הם הלכו קצת אחרי, כאילו הובילו אותי להוצאה להורג. כל הסטודנטים, בנים ובנות עמדו בשקט, בשביל לא למשוך על עצמם "זעם עממי".
למרות זה, שהלכתי מקדימה והם אחרי, אני הייתי במצב דריכות קרב מרבית, ודרך הכתף עקבתי אחריהם. הכרתי טוב את החוליגנים מוגי לב. לא טעיתי.
העצבים בגדו בזה, שדרש ממני לצאת אתו לדו קרב. עוד בתוך האולם, הוא רצה להכניס לי אגרוף מאחורה בפרצוף. אני עקבתי אחרי כל התנועה הארוכה של היד שלו, וכאשר הוא היה כבר סנטימטרים בודדים מהפרצוף שלי, התכופפתי. הוא פספס את הראש שלי, ואם כל המשקל שלו נפל על מכת אגרוף רבת עוצמה שלי בלסת.
הוא נפל, ולא סתם על התחת. הוא נפל על הגב, עם רגליים שלו גבוה באוויר. זה היה בדיוק כמו בציוריי ילדות שלי, עוד לפני שבחוג ציור, הכריחו אותי לצייר קוביות גבס וספלים (מסיפור אחר).
אני תפסתי מחמם מים, שעמד שם, והעפתי אותו בשניים נותרים. אחד או שניהם הוציאו סכינים.
אני רצתי לחדר בנות ריק ממול האולם של בנים. כל הבנות היו באולם של בנים, איפה שהכול התרחש. סגרתי את הדלת. עשיתי חשבון, שייקח להם כמה דקות לפרוץ את הדלת.
בחדר של בנות היו המון בקבוקים ריקים (היה מספיק לכמה אספות משמעת, עבר במוחי).
מהר מאוד סידרתי שני בקבוקים על כל מיטה, בשביל לזרוק בהם תוך כדי נסיגה מהדלת. לא התכוונתי למות ללא קרב.
חוליגנים, כנראה עמומים ממה שקרה לחבריהם, ניסו לפרוץ את הדלת, אבל לא ממש ברצינות. הם עוד הסתובבו בין הסטודנטים, איימו, שתכף יחזרו עם 300 מקומיים, ועזבו.
בלילה הזה אף אחד לא ישן. חיכו לפלישה של ההמון, שבסוף לא הגיעה.
למחרת, המלשינים דיווחו למרצה, שהיה אחראי עלינו, מה קרה בערב. למזלי, המרצה התגלה כאדם עגון. הוא מיד הבין מה קרה, ובמקום אספת משמעת, אמר לי לנסוע לשלושה ימים הביתה.
כאשר חזרתי, הוא הזהיר אותי לא ללכת לבד, ולהחזיק בכיס מות ברזל. רצוי להכות בידיים ולא בראש, הוא הנחה אותי.
כשבועיים, עברו במתח. מקומיים הסתכלו עלי מרחוק, אבל לא התקרבו. בין הסטודנטים, נחשבתי גיבור. על אספת משמעת כולם שכחו.
ערב אחד, קבוצה של מקומיים, שכללה את שלושת החוליגנים מהאירוע, באו לבית ספר לעשות סולחה. הם הביאו איתם שני דליים. אחת – מלא יין, השני עם עגבניות, מלפפונים, פלפלים, בצל, גבינות כפריות, ולחם ביתי.
אני מיד הבנתי איך תגמר הסולחה עם דלי יין, והלכתי לשון. הסטודנטים הפחדנים שלנו, שמחו על שתייה ואוכל חינמיים, הסכימו לעשות סולחה.
כאשר כולם השתכרו, הם התחילו לדחוף אחד את השני, לקלל אחד את השני – ג'יד (יהודי מלוכלך), למרות שלא היה שם אף יהודי.
כך חגגתי לראשונה את ראש השנה לפני בדיוק 50 שנה.
חצי שנה יותר מאוחר, משפחה של חבר שלי ללימודים, הזמינו אותי ואת ההורים שלי לסדר פסח. שם, בפעם הראשונה שמעתי משפט: "בשנה הבאה בירושלים". כאשר הסבירו לי את הפרוש של המשפט, חשבתי, שזה בדיוק מתאים לי. איכשהו זה הסתדר, כך, ששנתיים אחרי זה עליתי לארץ.
עכשיו אני חושב, שדורי דורות של יהודים במשך 2000 שנה, אמרו את המשפט קורע לב הזה, ושבשבילם היה חלום, ולי, שאפילו לא הבנתי את פרוש האמירה, היה מזל לעלות לארץ.
N.B. עכשיו, 3.4.2022, בפעם הראשונה, חיפשתי את הכפר הזה באינטרנט. מצאתי שבאזור הזה, בזמן מלחמת העולם-2 נרצחו כ- 40 אלף יהודים, נשים וילדים. זאת אומרת, החוליגנים היו, ככל הנראה, הדור של הבנים של הרוצחים.
עוד מצאתי שגם היום, הפשע האלים, רציחות, שוד, חוגגים בכפר הזה.
עכשיו גם הבנתי, שכל הסצנה שתיארתי, הייתה מאוד דומה, למה שקרה שם במלחמה – חיפשו לפגוע רק ביהודים. הובילו אותי לשחיטה, כמו, כנראה, דור אחד לפני, ההורים שלהם הובילו יהודים. רק לחוליגנים, אתם נפגשתי, לא היו רובים.
