סיפור אישי: פעם לוויתי חברה שלי הביתה לחלק מרוחק של העיר. הייתי כבר סטודנט. היה מאוחר, חושך, לא הייתה תחבורה ציבורית. לא רחוק מהבית שלה עברנו על יד חלון ראווה גדול, מואר של הסופרמרקט שהיה כבר סגור. עמדה שם חבורה גדולה של פרחחים מקומיים, שתויים. היה ברור, שמחפשים ריב, מכות. עברנו במדרכה בינם לבין החלון. הם הסתכלו עלינו, אבל לא העזו להתחיל אתנו. אחרי איזה רבע שעה, הייתי צריך לחזור לבד באותה דרך. לא היו אפשרויות אחרות. אני הולך והחבורה עוד שם על המדרכה והכביש מול חלון מואר של הסופר. אם הייתי עובר לצד שני, היו מבינים, שאני פוחד, והולכים אחרי. החלטתי לעבור במעבר צר בינם ובין החלון, בהבנה ברורה, שיכול להיות שאני נכנס לקרב אתם. הייתי מוכן. כאילו לא הסתכלתי עליהם, אבל הייתי ער לכל מבט, וכל תנועה שלהם. כנראה, בצורה לא מודעת, הם קלטו, שאני לא הולך להיכנע בקלות. הם כאילו קפוא במקום. אני עברתי, בלי שהם זזו. רק עקבו אחרי במבטים.
למה סיפרתי את הסיפור? כנראה, בני אדם קצת כמו חיות, מרגישים או מזהים בלי להיות מודעים, את המצב הנפשי של השני.
