אנטישמיות לא תפסק אף פעם. אין טעם לשכנע ולהיאבק.
רק אם אין לה השפעה עלינו – היא מנוטרלת.
התכתבתי עם אחת המנהיגות של יהודי מולדובה. דברנו על האנטישמיות. סיפרתי לה, שבן שלי נסע הרבה בענייני עבודה למקומות שונים ברה"מ לשעבר, והוא אישית לא הרגיש אנטישמיות כלפיו, למרות שידע על זה הרבה מהסיפורים שלי ומלימודי היסטורה. אז היא אמרה: "ישראלים – זה סיפור אחר. כלפי ישראלים אין אנטישמיות." אז חשבתי לעצמי שזה, שיש לנו מדינה משלנו, עושה אותנו חסינים לאנטישמיות. ואז – האנטישמיות דועכת. אם זה נכון לגבי ישראלי בודד, אז זה נכון גם לגבי מדינה, אם נרגיש בטוחים בצדקתנו, בערכנו, בשלימותנו.
אני חושב, שאחרי מלחמת ששת הימים העריכו אותנו ולא הייתה שנאת ישראל. להפך – הייתה הערכה גדולה. אפילו בברה"מ, למרות הקו הרשמי האנטישמי, והקריקטורות בכל העיתונים – הייתה הערכה, גם אם לא בקול רם. רק כאשר התחלנו להתנצל, לגמגם, להחזיר שטחים – שוב הופיעו להם דחפים רצחניים כלפינו.
