אני מסכים אתך, שאין טעם לחפש מוטיבציה ולדרבן לפעילות אדם, שסובל מדיכאון.
משפחה, מתוך רצון לעזור, מדרבנת את החולה לעשות דברים, לקחת את עצמו בידיים.
זה רק גורם להתגברות של רגשי אשמה.
גם במקרים של דיכאון קל או בינוני, לחולה אין כוח ואנרגיה לעשות דברים, שלאדם בריא
נראים טריוויאליים.
אני תמיד מסביר לחולה ולמשפחתו, כבר בביקור ראשון ובהמשך, שצריך להתייחס לדיכאון, כמו לכל מחלה. ה;רי מחולה שפעת או דלקת ראות, לא ידרשו לעשות ניקיון, ללכת למסעדה או לחתונה. לזה אני מוסיף, שהרי זה לזמן מוגבל, ואם החולה ישתף פעולה בטיפול, בקרוב, תוך שבועות בודדים, ובלי לשים לב, הוא יעשה את כל הדברים האלה בעצמו.
מה שאני אומר, מחזיק זמן קצר. אני לא מתעצל לחזור על דברי עוד ועוד, בביקורים חוזרים ובצורות שונות.
שילוב של המשפחה בשלבים הקריטיים של הטיפול, בדרך כלל משפר גם את השיתוף פעולה של החולה עצמו.
