ליהודים, מבחינה היסטורית, נועד תפקיד של שעיר לעזאזל – מטרה להשלכה של כל הזבל, שעמים אחרים לא מסוגלים לקבל, כשייך להם עצמם. זה נותן להם לגיטימיות לבטא שנאה, תוקפנות, אלימות לא כלפי עצמם, אלה כלפי אחר. האחר הזה - בדרך כלל היו יהודים – מיעוט, חסר הגנה וזכויות.
למרבה הפלא, תמיד נמצאו יהודים, שמתכחשים ליהדותם, והופכים לרודפי יהודים בעצמם.
אנשים כאלה תמיד מזכירים לי משהו מהילדות: אימא שלי הייתה שולחת אותי בקיץ למחנות נוער כאלה, לכל חודשי הקיץ. בדרך כלל הייתי שם יהודי יחיד. האנטישמיות בין הילדים הייתה אכזרית. תמיד הציקו לי, ותמיד הלכתי מכות. פעם, גיליתי ביום הראשון, שיש עוד ילד יהודי אחד. שמחתי, שלא יהיה לבד. כבר ביום ראשון התחילו להציק לשנינו. למחרת זה גבר. פתאום, הילד היהודי הזה הצטרף לאנטישמיים והתחיל לקרוא לי ג'יד. הרגשתי נבגד. עוד לא ידעתי, מה זה בגידה, אבל הרגשתי את זה כמעט פיזי. התנפלתי עליו והתחלתי להכות אותו בלי רחמים. שברתי לו שני שיניים הקדמיות. למחרת אימא שלו בא ולקחה אותו הביתה. שמעתי, איך היא אומרת למדריך: "יש פה חוליגנים!" בגלל שהיינו ילדים, ולא הבנו בפוליטיקה, והכל היה ספונטני, אני חושב את המקרה הזה לגולד טסט של התופעות כאלה. לפחות מבין, שהבגידה – זה משהו טבוע בבני אדם, לפחות חלק מהם. גם מין תופעה חברתית במצבי לחץ וסכנה. כמובן, אפשר לחקור את התופעה הרבה יותר לעומק ולרוחב.
