למה ההורים היהודים היו כל כך קשים ביחס לילדים שלהם, שבשילם היו מוכנים לתת את החיים שלהם?
מאיפה זה בא? – היחס הקשה, הביקורת, החינוך הספרטני.
לפי ההבנה והניסיון שלי, ההורים גדלו בהרגשה שאין צדק, שינסו לפגוע בילד בכל צעד.
שילד היהודי צריך להצליח למרות האי צדק, למרות הקשיים. לכן הרבה הורים שאני הכרתי, הרבה הורים של מטופלים שלי, של חברים שלי, וגם ההורים שלי, עשו לילדים מחנה הישרדות במקום ילדות מאושרת.
הכוונה שלהם הייתה טובה: רצון או אינסטינקט לתת לילד כלים הדרושים להישרדות. אף אחד לא חשב שילד צריך להיות מאושר.
חשבו שאסור שילד יעשה מה שהוא רוצה.
החינוך היה - להכריח את הילד לעשות מה שהוא לא רוצה.
חשבו שזה יעשה אותו עמיד יותר בחיים. היו בטוחים שיותר חשוב, שקודם ידע לעשות מה שהוא לא רוצה לעשות, אחר כך (למעשה, אף פעם) שיעשה מה שהוא רוצה.
זה לא היה רק אצל היהודים, אבל יהודים בגלל מה שהם עברו הרגישו שהם צריכים להצטיין גם בקשיחות כלפי הילדים שלהם. לקחו את כל השיטות הפרוסיות והאוסטרו-הונגריות ומהגולג, ומהמחנות ריכוז, הקצינו אותם וכך חינכו את הילדים שלהם.
זה כמו להרביץ לילד כל פעם שהוא בוכה, בכוונה שיפסיק לבכות. הוא, אולי, יפסיק לבכות, אבל מה יישאר בתוך הנפש שלו? שלחלשים צריך להרביץ, או שהוא אף פעם לא ירגיש בסדר ושמגיע לו שירביצו לו, או שצריך להרביץ לכל מי שאתה יכול להרביץ, או שירביץ לעצמו על ידי כל מני סימפטומים או על ידי כניסה למצבים שבהם נפגעים.
הרבה אנשים נפגעו מזה. הרבה אנשים מרגישים שאסור ליהנות, צריך רק לסבול ולעבוד
קשה וכו..
יש הרבה אנשים שמצד אחד מאוד מצליחים, נגיד בעבודה, אבל בפנים מאוד
אומללים.
