ראשון, 10 מרץ 2013 15:00

הזדהות השלכתית - מפתח להבנת תהליכים בין אישיים וקבוצתיים

נכתב על ידי 
דרג את המאמר
(0 votes)

 

פורסם ב"שיחות" כרך ג' חוב' מס' 2, מרץ 1989

 

ד"ר מרק רויטמן

 

הזדהות השלכתית-הוא אחד המושגים המסובכים והמורכבים בספרות האנאליטית הפרטנית והקבוצתית.

 

מאמר זה מתאר את התפתחות ההזדהות ההשלכתית במצבים בין-אישיים וטיפוליים, ודן באופייה האוניברסלי של תופעה זו, תוך שימת דגש על ביטוייה ההתנהגותיים.

 

הדוגמאות שנלקחו תוך כדי התפתחותה של קבוצה טיפולית דינמית, ממחישות את השימוש שנעשה במושג ההזדהות ההשלכתית, להבנת התהליכים נפשיים אינדיבידואליים וקבוצתיים ולקידום מטרות טיפוליות.

 

 

מבוא

 

 

המושג הזדהות השלכתית (Projective Identification)  נטבע על-ידי מלאני קליין ב-1946,ומאז ועד היום נמשכים הדיונים סביב הגדרתו ותיחום גבולותיו. יש המרחיבים את המושג לכל קשת היחסים הבין-אישיים ויש הרואים בו מנגנון פתולוגי המבטא הפרעה נפשית.

 

לפי מלאני קליין (1) מקור ההזדהות ההשלכתית באינסטינקט המוות. היא טוענת שהתינוק בחודשים הראשונים לחייו, חש בדחפים תוקפניים שהם מקור לחרדות קשות. כדי להשתחרר מדחפים גורמי כאב ולא רצויים אלה, הוא משליך אותם על אמו, אך בגלל חוסר יכולתו להבחין בינה לבינו הוא ממשיך להרגיש את דחפים אלה כשלו.

 

חנה סגל, בספר המסכם את עבודתה של מלאני קליין (2), כותבת שהזדהות השלכתית היא תופעה שבה ה"עצמי" משליך את כולו או חלקים שלו על האובייקט. בעקבות השלכה זו נתפס האובייקט על-ידי הסובייקט כאילו באמת היו בו התכונות שהושלכו עליו, אך כתוצאה של הפנמה חוזרת  (reintrojection), ממשיך הסובייקט להזדהות עם התכונות שהשליך על האובייקט וחש אותן כשלו.

 

קרנברג ואחרים רואים את ההזדהות ההשלכתית כצורה לא מוצלחת של השלכה, שבה ה"עצמי" לא משיג שחרור מדחפיו הבלתי רצויים. הוא מסביר חוסר הצלחה זו בכך שגבולות ה"אני" (ego) לא שלמים וקיים חוסר הבחנה בין העצמי (self)  והאובייקט.

בכנס בירושלים (ב-1984), טען קרנברג שהזדהות השלכתית היא מנגנון הגנה עיקרי אצל פסיכוטיים ואצל אנשים בעלי רמת ארגון גבולית. לדבריו, לא פוגשים הזדהות השלכתית אצל בעלי רמת ארגון נוירוטית, חוץ מאשר במצבים רגרסיביים קשים. אצל נוירוטים תופסת ההשלכה את מקום ההזדהות ההשלכתית. הוא רואה בהשלכה מנגנון מתקדם יותר, כי בעזרתה מצליח העצמי להשליך את האספקטים הבלתי רצויים שלו על האובייקט, וכך להתנתק ולהשתחרר מהם.

 

במאמר זה אנסה להראות, שבמצבים בין-אישיים אפשר לראות בהשלכה, אחד מן השלבים המרכיבים את תהליך ההזדהות ההשלכתית . כן אנסה להראות שההזדהות ההשלכתית היא תופעה אוניברסלית וקיימת בכל היחסים הבין-אישיים.

 

הורוביץ (4) כותב שאחרי שאדם משליך את החלקים הרעים והתוקפניים שלו על אדם אחר, הוא חש עצמו חלש ופגיע ותופס את האחר כבעל אותן תכונות רעות וכוונות תוקפניות שאותן השליך עליו. מצב זה גורם לו לחוש חרדה, ולחשוש מפני פגיעה ונקמה מן האחר, שעליו נעשתה ההשלכה. מרגע זה יתחיל הסובייקט לתמרן את מושא ההשלכה שלו כדי להימנע מפגיעה.

 

בחלקו השני של המאמר שבו נדון על הזדהות השלכתית בקבוצות, נראה שהסובייקט מתמרן לעתים את מושא השלכותיו (בצורה הפוכה מן הנאמר על ידי הורוביץ), דווקא כדי להיפגע על ידו וכך לשחזר במציאות את החוויה הפנימית שלו . במילים אחרות, מרגע שאדם מדמה לראות את הזולת כבעל תכונות מסוימות, הוא מתאים את התנהגותו כלפיו בהתאם לתפיסתו.

 

תיאור ההתנהגות הריאלית של הסובייקט המשליך, כלפי הזולת, מושא ההשלכה, מעביר אותנו מהתבוננות על המרכיב התוך-אישי של תופעת ההזדהות ההשלכתית, אל המרכיב הבין-אישי שלה. הבה נבחן מה קורה לאדם שעליו נעשתה ההשלכה.

 

הורוביץ כותב שהשלכת תכונות על הזולת משפיעה על התנהגותו. וטוען שמושא ההשלכה עובר שינוי בתפקודו הנפשי, כאילו פרצו תכנים נפשיים מאדם אחר לתוכו.

 

רוב המחברים המתארים תהליך זה, משתמשים בדימויים דומים, כאילו תכונות מסוימות הוחדרו אל תוך מושא ההשלכה.

 

ביון (5) מתאר תהליך זה כחוויה של אדם שבה הוא חש מתומרן אל תוך פנטזיות שאינן שלו, וגרינברג (6) קרא לחלק זה של תהליך ההזדהות ההשלכתית בשם חדש - הזדהות השלכתית נגדית

(Projective Counteridentification)

 

אולם כיצד קורה שתהליכים נפשיים לא רצויים מאדם אחד נכנסים אל תוך נפשו של הזולת, ואף גורמים לו להתנהג בהתאם לתכונות שהושלכו עליו ? תאור של פריצה של תכנים נפשיים מאדם אחד לשני נותנים תחושה של תהליך מיסטי ולא רציונלי, ונראה לי כי חסרה כאן חוליה מקשרת. קשה לתאר שאדם יוכל להתנהג בהתאם לתכונות שלא שייכות לו כלל.

 

סביר להניח, שנוצר משחק עדין בין משאלות חזקות של המשליך לבין נטיות אצל מושא ההשלכה, לבטא את התכונות שהמשליך מצפה למצוא בו בהתאם לתפיסתו. אולם נשארת בכל זאת השאלה - כיצד יכול אדם אחד לגרום לזולתו להתנהג בצורה מסוימת, גם אם קיימת בו בזולת נטייה כלשהי להתנהג כך?

 

כפי שנאמר קודם לכן, כאשר אדם משליך על הזולת תכונות מסוימות, הוא גם מתנהג כלפיו בהתאם לכך, ובאופן אקטיבי מתמרן את הזולת להגיב בהתנהגות משלימה, אשר לה הוא מצפה. התנהגות ריאלית זו של המשליך היא חלק הכרחי, המהווה את החוליה המקשרת בתהליך ההזדהות ההשלכתית ובלעדיה לא יתרחש תהליך זה.

 

אפשר לראות, אם כך, את תהליך ההזדהות ההשלכתית כתהליך בין-אישי, שבו מתרחשת הפעלה (אקטיבציה) של תכונות האחד, שעליו נעשתה ההשלכה בהתאם לצורך פנימי של האחר, כאשר הגורם המתווך הוא התנהגויות בפועל של האדם המשליך.

 

הנרי דיקס (7) חקר אספקטים אדפטיביים ופאתולוגיים של השימוש בהזדהות השלכתית אצל זוגות נשואים. הוא טוען שתהליך זה אחראי לחוזק הקשר בין בני הזוג. לדעתו, אדם בוחר בן זוג, בין היתר בגלל יכולתו של זה האחרון להכיל השלכות של תכונות וחלקי עצמי, שהוא, הראשון, אינו מרגיש עמם בנוח או אינו מזהה כשלו.

 

משום כך כל אחד מבני הזוג ינסה לתמרן את השני להתנהג לפי התכונות, שאותן אינו יכול להכיל או להגשים בעצמו, ובדרך זו להשלים את אישיותו. דיקס כותב שבלי מעורבות הדדית כזו הנישואים הם בעייתיים ולא מושלמים.

 

תהליך דומה רואים בקבוצות: חבר אחד, או הקבוצה כולה, בוחרים להשליך תכונות מסוימות על חבר אחר. לרוב אפשר למצוא בעבר של זה "שנבחר" נטייה להתנהגות הדומה לזו שמצופה ממנו על ידי הקבוצה.

 

בקבוצה של אנשים במצבים פסיכוטיים אפשר לצפות בתופעה נוספת: נתק בין המציאות הנפשית של המשליך לבין תכונותיו, התנהגותו, או תגובותיו של מושא ההשלכה. כך נוצרת השלכה בלתי מציאותית שלא יוצרת בדרך כלל התנהגות משלימה אצל מושא ההשלכה ותהליך ההזדהות ההשלכתית לא מתקיים.

 

ניתן לסכם את מה שנאמר עד כאן בצורה הבאה: תופעת ההזדהות ההשלכתית היא אוניברסלית. התופעה מתגלה גם במערכות יחסים נורמטיביות.

 

תהליכים מקבילים של הזדהות השלכתית נוצרים אצל מטופל, מטפל ומדריך (סופרווייזר) כאחד.

 

כל אלה מביאים אותנו לבחינה מחודשת של תיאורית התפתחות יחסי האובייקט של מלאני קליין ושל משמעות מנגנון ההזדהות ההשלכתית אשר נובע מתיאוריה זו.

 

מקובל להתחיל דיון על תיאורית יחסי אובייקט מן ההנחה, שהתינוק משליך בשלב ראשון את הדחפים התוקפניים שלו על אמו, ולאחר מכן מפנים אותם כשהם קשורים לאובייקט האמהי או לחלק מאובייקט זה.

 

הבה ננסה לראות את תחילת התהליך, דווקא באם ובאובייקטים המשמעותיים האחרים.

 

עוד בטרם היוולדו, מהווה התינוק אובייקט לפנטזיות ולהשלכות של ההורים  ובמשך שנות התפתחותו הראשונות הוא נמצא במצב של תלות מוחלטת בהוריו. בשנים אלו גורמים ההורים, באמצעות התנהגויות מודעות ולא מודעות, להתפתחותן של תכונות שאותן הם רוצים לראות בילד, במודע או שלא במודע.

 

התינוק, שהסטרוקטורות הביולוגיות שלו מכילות פוטנציאל להתפתחות מגוון רב של תכונות אנושיות, מגיב להתנהגות / השלכה של ההורים ביצירת סטרוקטורות נפשיות התנהגותיות תואמות.

 

השלב הבא בתהליך יהיה השלכה של התכונות הנרכשות האלו על אובייקטים חיצוניים חדשים, אשר באמצעות הזדהות השלכתית מוזמנים להיכנס לאינטראקציה. אלה מביאים השפעות משלהם, ונוצרת הפנמה של מערכות היחסים החדשות שנוצרו. תהליך זה חוזר על עצמו במשך כל החיים. יחסי האובייקט שהופנמו בגיל המוקדם מהווים, כמובן, בסיס ונותנים תבנית צורנית לכל היחסים הבין-אישיים העתידיים.

 

במהלך התפתחותו נכנס הילד לאינטראקציות בין-אישיות שונות עם אובייקטים שונים: הורים, אחים, קרובים ואחרים. את היחסים שנוצרו הוא מפנים בצורת דיאדות שמורכבות מאספקט של עצמו ומאספקט של האובייקט, ועושה להם אינטגרציה באישיותו המתפתחת. הדיאדות האלה מהוות תבנית ליחסים הבין-אישיים העתידיים.

 

הבה נחזור לתפקידה של ההזדהות ההשלכתית. מקובל לחשוב על השלכה והזדהות השלכתית כעל מנגנונים שנועדו לשחרר את האדם מן החלקים הלא רצויים שלו.

 

להערכתי יש למנגנון ההזדהות ההשלכתית תפקיד נוסף: תפקיד של תיווך בין העולם הפנימי עם התבניות הדיאדיות שלו לבין העולם החיצוני והאובייקטים שלו.

 

במילים אחרות, באמצעות הזדהות השלכתית מתרחש עיבוד (processing) קוגניטיבי, אפקטיבי והתנהגותי של המציאות החיצונית לפי המציאות הפנימית המורכבת מיחסי אובייקט מופנמים.

 

עיבוד זה ממלא פונקציה של שמירת רצף פנימי מחד וקיום קשר עם המציאות החיצונית מאידך.

ניתן להשוות תהליך זה לבניית קלסתרון של העולם החיצוני בהתאמה עם אובייקטים, חלקי אובייקט ויחידות אני-אובייקט פנימיים.

 

במפגשו עם המציאות החיצונית, יכול חלק זה או אחר של האישיות לבוא לידי ביטוי, וזאת בהתאם למערכת היחסים הנתונה באותו רגע.

 

ההזדהות הכלולה בתהליך ההזדהות ההשלכתית דורשת הבהרה נוספת. כאשר מדברים על הזדהות השלכתית, לא תמיד ברור מי הוא האובייקט של ההזדהות.

 

יחידות היחסים המופנמים מורכבות משני חלקים:

 

1.אספקט של עצמו.

 

2.אספקט של אובייקט.

 

בתהליך ההשלכה יכול מושא ההשלכה לקבל תכונות של האובייקט הפנימי ואז המשליך נשאר או מזדהה עם האספקט של עצמו מאותה דיאדה מופנמת של אובייקט / עצמי, כמו לדוגמה עובד המשליך על המנהל תכונות של ההורה שלו, והוא עצמו מתנהג כפי שהתנהג בתור ילד כלפי אותו הורה, או במילים אחרות מזדהה עם תפקידו של הילד מתוך הדיאדה הפנימית, אשר שימשה בסיס להזדהות ההשלכתית.

 

בסיטואציה אחרת יכול אדם להשליך על אדם שני תכונות משל עצמו מאותה מערכת יחסים מופנמת, ואז ישאיר לעצמו את, או יזדהה עם, התכונות של האובייקט החיצוני המופנם שלו. ניקח דוגמה מקבילה לזו הקודמת - אדם הנמצא בעמדה של מנהל, יתייחס לעובד שלו כפי שההורה שלו התייחס אליו עצמו כאשר היה ילד. הוא ישתדל לתמרן את העובד שלו להתנהגויות ולעמדות המוכרות לו משל עצמו בילדותו.

 

מכאן ניתן ללמוד שתהליך ההזדהות ההשלכתית מכיל תמיד פיצול של הדיאדה הפנימית וכי המשליך והאדם המקבל את ההשלכה מזדהים כל אחד עם חלק אחר של מערכת יחסים משלימה – דיאדה, שעברה החצנה.

 

נתאר להלן לדוגמה, שישה שלבים שבהם יכולה ההזדהות ההשלכתית להתרחש בסיטואציה טיפולית.

 

1.פציינט בא לטיפול עם הרגשת תסכול בחיים וכעס על עצמו על כך שחייו לא הצליחו.

 

2.האינטנסיביות והאינטימיות של הסיטואציה הטיפולית גורמות לפציינט לחוש ולחוות את המטפל כמתסכל ולכעוס עליו (זה החלק של ההשלכה בתהליך ההזדהות ההשלכתית המתרחש בעולמו הפנימי של הפציינט).

 

3.הפציינט מתחיל באופן מילולי ובלתי מילולי להתנהג כלפי המטפל כאילו היה הגורם לתסכולו. הוא יכול לאיים עליו, להשפיל אותו, למצוא סתירות וטעויות בצורת עבודתו, לגלות את החרדות של המטפל ואת הנקודות החלשות שבאישיותו. נוסף לכך הוא יכול להכשיל את מאמציו של המטפל על ידי היעדרויות, איחורים, שתיקות, העלמת מידע, הגשת תלונות נגד המטפל ואף גרימת נזק עצמי.

 

4.עוצמת ההאשמות וההתנהגויות המתוחכמות של המטופל גורמת למטפל לגלות בתוך עצמו תכונות שעברו אקטיבציה על ידי המטופל. המטפל יתחיל להרגיש אשמה, חוסר אונים, פחד מפגיעה, פחד מעונש, פחד מעזיבה, תסכול וכעס.

 

5.אם המטפל אינו מודע לכך שתחושות המצוקה שלו נגרמו על ידי השלכת בעיות פנימיות של הפציינט, הוא יכול לבטא את כעסו בדרכים שונות: מתן פרשנויות מוקדמות ופוגעות בפציינט, שימת דגש על הנקודות החלשות של הפציינט, דחיות על ידי ביטול פגישות, שיחות טלפון באמצע השעה הטיפולית ואפילו מבטים לא אוהדים.

 

6.המטופל חש בכעסו האמיתי של המטפל ומרגיש צודק בהאשמותיו, והמטפל מרגיש ומתנהג כשם שתופס וחווה אותו המטופל. תהליך זה נוטה להסלמה ספירלית ויכול להסתיים בעזיבת הטיפול או ב- out acting אחר.

 

בסיטואציה האידיאלית, מסוגל המטפל להשתמש בתחושות שלו כדי להבין טוב יותר את הסיטואציה הטיפולית. הוא מסוגל לבדוק עם עצמו את רגשותיו ותגובותיו כדי להבין על איזה צורך של הפציינט הוא עונה ואיזו מערכת יחסים דיאדית של הפציינט הוא משלים אם יתנהג לפי רגשות אלה.

 

אוגדן (8) מצביע על שימוש בהזדהות השלכתית ככלי לצורכי גדילה והתפתחות של הפציינט. הוא טוען שעל המטפל לא רק להראות לפציינט את החלקים שהוא משליך, אלא גם להגיב בצורה אחרת מזו שלה מצפה הפציינט. כך לדוגמה כאשר הפציינט מתמרן את המטפל לתגובה מענישה, על המטפל להגיב בצורה מתונה ובדרך זו לשבור את מעגל הקסמים של היחסים הבין-אישיים הבלתי יעילים של הפציינט.

 

באשר לקשר בין הזדהות השלכתית ותהליכים של העברה והעברה נגדית – הדעות מגוונות. גרינברג (6) רואה שוני בין התהליכים ומציע להבדיל בין השניים.

 

קרנברג (3) מדבר על השפעה של הזדהות השלכתית על ההעברה הנגדית. וגרוטשטיין ומאלאן (9) רואים כל העברה והעברה נגדית כמבוססים על מנגנון ההזדהות ההשלכתית.

 

כדי לסכם, ניתן להציע הגדרה של ההזדהות ההשלכתית כמנגנון שדרכו מתרחשת החצנה (אקסטרנליזציה) של יחסי אובייקט מופנמים במצבים בין-אישיים. תהליך זה מתבצע על ידי הפעלה (אקטיבציה) של תכונות מסוימות אצל האובייקט החיצוני באמצעות תמרון התנהגותי שלו.

 

 

הזדהות השלכתית בתהליך קבוצתי

 

 

כאשר אנחנו מודעים ליכולת בני אדם במצבים בין-אישיים להעביר תכונות מאחד לשני ובחזרה, להשפיע על התנהגות ולהיות מושפע מתהליכים נפשיים, אנחנו יכולים להעריך את המורכבות של ההתנהגויות במסגרת הקבוצתית.

 

אם מסתכלים על הקבוצה כבמה, אפשר לראות איך כל משתתף ישחק בה את הדרמה הפנימית שלו וישתמש במשתתפים האחרים כשחקנים בה. דרמות אישיות אלו יוצרות במהלך הטיפול מחזה קבוצתי מרתק.

 

ביון (5) נתן לתופעת ההזדהות ההשלכתית תפקיד של אבן הפינה בהתנהגות הקבוצתית. לפיו, תורם כל משתתף את ההזדהות ההשלכתית שלו למאגר של המנטאליות הקבוצתית.

 

 

גירנברג (6) כותב שכל חבר בקבוצה יפעיל עליה לחץ כדי לבנות בה את המערכת המשפחתית שלו. הוא ישתדל לגרום לאחרים לשחק תפקידים מסוימים ותפקידים אחרים ישאיר לעצמו. במאמר אחר שלו (10), הוא כותב: "חשוב לזכור שכל תפקיד בקבוצה הוא תוצאה של הזדהות השלכתית. חוץ מנטיות מיוחדות של כל משתתף לקחת תפקיד מסוים כמו למשל, מנהיג, נגרר ונכנע, או שעיר לעזאזל, התנהגותו וגישתו יהיו תלויים גם במשתתפים אחרים, שעל ידי ההזדהות ההשלכתית יקבעו את התפקיד ואת מועד הופעתו".

 

הורביץ(4) מתאר שלושה תסריטים קבוצתיים בהם יש להזדהות השלכתית תפקיד מרכזי:

 

א. הראשון בהם הוא - Role Suction .

 

בקבוצה קיימים תפקידים הכרחיים, והקבוצה כאילו בוחרת וממנה מועמדים מתאימים ביותר לתפקידים אלה. המילה suction    מבטאת בצורה ציורית את הכוח שיש לקבוצה "למנות" אדם לתפקיד הנדרש.

 

ב. התסריט השני הוא הדובר - Spokesman.

 

זוהי תופעה של קבלת תפקיד המנהיג בהבעת הנושא המרכזי של הקבוצה. קיימת ברית בין הקונפליקטים ותכונות האופי של החבר מצד אחד, וצורכי הקבוצה מצד שני.

 

קבוצות מגלות מהר מי מבטא כעס בקלות, מי מרגיש נוח עם תכנים ארוטיים, מי יכול לבטא תלות. טעות נפוצה ביותר של מטפל קבוצתי מתחיל, היא חוסר היכולת להבין שהתנהגות של חבר בקבוצה, היא לא רק תוצאה של נטיותיו האישיות, אלא גם נושאת מטען קבוצתי כבד.

 

המטפל יכול להרגיש שיש מישהו בקבוצה שמרגיז ומקלקל את הקבוצה ואם הוא יעזוב, הכול יהיה בסדר. ברוב המקרים הדחתו של חבר זה מהקבוצה גורמת למציאת חבר אחר בקבוצה שממלא את תפקידו.

 

מתעוררת השאלה אם כך, איך להבדיל בין התבטאויותיו של חבר הקבוצה בתור דובר, לבין התבטאויותיו בזכות עצמו? אם, למשל, חבר מבטא התנגדות והקבוצה מצפה מן המטפל שיתמודד איתה, קרוב לוודאי שהקבוצה מעודדת אותו בצורה פסיבית להתנהגות זו. חוסר יכולת של הקבוצה להתמודד עם שתלטן, שתקן, או מתלונן כרוני, מראה שהחבר מבטא הרגשה המשותפת לכל הקבוצה.

 

לעומת זאת ניתן לומר כי בדרך כלל, כאשר חבר מדבר בשם עצמו, נוטה הקבוצה לעזוב אותו ולעבור לנושאים אחרים.

 

ג. התסריט השלישי הוא השעיר לעזאזל – Scapegoat

 

על ידי שימוש בהזדהות השלכתית בוחרת הקבוצה בחבר שנעשה דובר של האימפולסים המושכים, אך המפחידים של הקבוצה, והקבוצה בצורה אקטיבית מגנה, דוחה, מענישה, לועגת ואף לפעמים זורקת אותו ממנה.

 

אם המטפל אינו מבחין שהקבוצה מענישה את עצמה על הדחפים הלא רצויים, שהושלכו על החבר, יכול המטפל למצוא את עצמו משתתף בהקרבת קורבן אכזרית.

 

 

הקשר בין הזדהות השלכתית והמטפל הקבוצתי:

 

 

כל קבוצה זקוקה למנהיג ובוחרת אותו משורותיה לפי צרכיה או עושה הפעלה (אקטיבציה) של תכונות מסוימות אצל המנהיג הקיים - כמו בקבוצה הטיפולית.

 

הקבוצה יכולה לתת למטפל הרבה כוח על ידי ההזדהות ההשלכתית, ובסיטואציה אחרת לגרום לו להיות חסר אונים. על המטפל להשתמש בהשלכות המקנות לו סמכות חיובית, אמונה בכישוריו ויכולת להיות יעיל בעבודה הקבוצתית. הוא צריך לדעת להתנער ולהחזיר לקבוצה בצורה מעובדת השלכות העושות אותו רע, עוין, חסר אונים, או כל יכול.

 

רוברט קפלן (11) מתריע על סכנת השימוש הלא מבוקר בהשלכה הקבוצתית על ידי המטפל בקבוצה. כך יכול מטפל חסר בטחון עצמי להתעלם מתכונתו זו בעצמו ובמקום זה להיות ביקורתי ומזלזל כלפי חבר בקבוצה שמגלה אותה תכונה של חוסר בטחון.

 

ברצוני להביא שלוש דוגמאות, שממחישים את תפקידם וכוחם של תהליכי ההזדהות ההשלכתית במסגרת הקבוצתית ונותנים אולי רמז לאפשרות השימוש בהן ככלי טיפולי.

 

כל תיאורי המקרים נלקחים מקבוצה שמתנהלת במרפאת חוץ של בית חולים פסיכיאטרי. המשתתפים הם אנשים בגילאים 21 -33   עם מגוון הפרעות אישיות ברמות חומרה שונות.

 

 

הדוגמאות:

 

 

דוגמא 1.

 

 

א.- בת 38, פקידה טכנית במפעל גדול. נהגה לבוא לקבוצה באיחור של מספר דקות, כשהיא לבושה בצורה צעקנית ולהתחיל מיד להתלונן ללא קשר למה שקורה בקבוצה ולמי שמדבר.

 

היא הייתה נוהגת לספר על כך שבעבודה כולם מתנכלים לה ואף אחת מעשרות הנשים שעובדות איתה לא מדברת איתה. כולם שונאים אותה ומקנאים בה בגלל שהיא "חתיכה" ומתלבשת יפה, ובגלל שהמנהל הוא החבר שלה. כך זה בעבודה הנוכחית וכך זה היה בעבודה הקודמת, כך זה עם אחותה וכך זה עם אימא שלה. כך זה בכל מקום, "פשוט האנשים לא בסדר !".

 

הקבוצה מקשיבה לה בסבלנות, מנסה לתת לה עצות, אך היא לא מקשיבה. בהדרגה "קורה" שגם בקבוצה "האנשים לא מבינים אותה, צוחקים ממנה, מקנאים בה".

 

בשלב זה הקבוצה כבר רותחת וב. אומרת ל-א. שהיא לא יודעת להקשיב ושהיא לא היחידה בקבוצה ושגם אחרים רוצים לדבר על הבעיות שלהם. הערה זו מספיקה כדי שא. תיקח את תיק שלה, תקום בבכי וכעס ותפרוץ החוצה במילים: "אמרתי לכם שכולם שונאים אותי, איך הם יכולים לעזור לי? אני צריכה מטפל אישי!".

 

בדוגמה זו אנחנו רואים פציינטית, המחצינה בקבוצה את מערכות היחסים המופנמות שלה, הכוללות אובייקטים רודפים-מענים פנימיים, אותם היא משליכה על הקבוצה. דרך התנהגותה המתגרה גורמת להפעלת תכונות אלו בקבוצה.

 

הקבוצה נכנסת לתפקיד, פוגעת ודוחה אותה, אך גם משתמשת בה בצורה מתוחכמת, על ידי כך שמשליכה עליה את החלקים המרגיזים והנרדפים של הקבוצה. כל עוד דיברה א. בחוסר גבולות וחוסר שיפוט, יכלו חברי הקבוצה על ידי שאלות קצרות ומתוחכמות, לגרום לה להמשיך ולהסתבך ולהיות המשוגעת של הקבוצה. דבר זה עזר לכולם להתארגן ולהרגיש בריאים והגיוניים ורק א. נתפסה כ"משוגעת".

 

כאשר "מתפטרת" הקבוצה מ-א. (שמחסירה פגישה אחת או שתיים), כל הארגון,לכאורה, הזה מתמוטט והשפיות נעלמת, עד שמישהו אחר מקבל על עצמו את תפקיד החולה, המסכן, או המשוגע.

 

בהתערבות שלנו ניסינו להגיב להתגרויות של א. בצורה מתונה ומקבלת. שמרנו עליה מהפיכתה לשעיר לעזאזל של הקבוצה. כמו כן פירשנו את תהליכי ההזדהות ההשלכתית עם דגש על איזון בין חלקה של א. בתהליך, וחלקה של הקבוצה.

 

בשיחות האחרונות א. רגועה יותר, מצליחה להקשיב לאחרים ולא להיכנס לתפקיד הישן. ברור שזה דורש ממנה מאמץ וריכוז רב. אנחנו מאמינים שהתנהגות חדשה זו שלה יכולה לשנות את מעגל הקסמים של ההזדהות ההשלכתית הפאתולוגית, תגרום להפנמות חדשות ולשינוי במבנה הסטרוקטורות הפנימיות שלה.

 

 

דוגמא 2

 

 

במקרה זה ההזדהות ההשלכתית מנוצלת על ידי הקבוצה כאשר המנחה הוא אובייקט ההשלכה ואחד החברים משמש כדובר הקבוצה.

 

במשך השעה הטיפולית עלו בקבוצה נושאים קשים של בחירה ואמביוואלנציה, וכל בעיה חדשה הייתה קשה יותר מקודמתה:

 

ג., הצעירה בקבוצה, אומרת שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה בחיים. כל דבר משעמם אותה. פקידות היא לא רוצה, כי היא שונאת משרד. היא רוצה עבודה עם תנועה. מישהו מהקבוצה מציע לה להיות מדריכת טיולים, אך אין זה אפשרי כי היא דתייה ולא נוסעת בשבת. היא לא מוכנה להיות גננת כי היא לא אוהבת ילדים, אין לה סבלנות ללמוד ומשעמם לה לשבת בבית.

 

אחר כך מעלה ד. בעיה: לאן לנסוע בפסח? לאביה הגוסס, שהיא יודעת שזה הפסח האחרון שלו, אבל אותו היא שונאת וגם הילדים שונאים אותו, או לחבר, אותו היא אוהבת, וגם הוא חולה במחלה קשה וביקש ממנה להיות איתו בפסח.

 

במשך כל השעה מתעלמת הקבוצה מן המנחים ומהתערבותם. החברים נותנים עצות אחד לשני, כאשר תמיד אלו הן עצות לשני הכיוונים: כך חצי קבוצה מייעצת ל- ד. לנסוע לאבא והחצי השני - לחבר.

 

לקראת סיום השעה, ה. ששתק כל זמן הפגישה, אומר: "יש לי בעיה: אני צריך לצאת למילואים עוד שבוע. אני מרגיש שאני לא מסוגל, מה אני עושה? יש פה רופא? אני רוצה לצאת למילואים בתנאים שלי. עברתי מלחמות ואני רוצה מילואים "לפי בקשתך" - בלי שמירות, רק בחודשים יולי-אוגוסט ושהמפקד יתחשב בי. אבל אני לא רוצה להוריד פרופיל ושיהיה "אקשן". אני לא רוצה שיזרקו אותי להג"א. תמיד הייתי בפעילות. אני לא מוכן לשבת היום עם איזה מקל מטאטא (הכוונה היא לרובה מיושן). "אז מה אתה אומר, דוקטור? נשארו עוד שתי דקות וחצי! אתה נותן לי מכתב"?

 

גם ג. מצטרפת להתקפה של ה. "רגע, לא הבנתי. אתה נותן לו מכתב או לא"? כך תוך רגע תומרנתי למצב שבו כל מה שאעשה או אגיד - לא יהיה טוב.

 

במקרה זה אפשר לראות איך הקבוצה שנמצאת בשלב רגרסיבי, אמביוואלנטי, במאבק אלים עם האובייקטים הסאדיסטיים הפנימיים שלה, מצליחה לבסוף על ידי דובר שלה - ה. , להשליך על המטפל את תפקיד ההורה חסר האונים והמתוסכל, שאינו מסוגל לעזור ולהושיע, אך הוא אכזר וחסר רחמים ובוודאי יפגע ויתנקם על הפגיעה בו.

 

במצב כזה חשוב למטפל להיות מסוגל לחוות תחושה, אפילו קשה, של חוסר אונים ואמביוואלנציה יחד עם הכעס על כך שגורמים לו לחוות תחושות אלו, ועם זאת חשוב לא לטבוע בתחושת חוסר האונים ולא לנצל את הסמכות כדי להוציא כעס ולהעליב או לפגוע בצורה אחרת בחבר הקבוצה.

 

כנראה שה., אחרי שתקף אותי, נבהל מן האפשרות להרוס אותי כדמות אבהית מצד אחד, ומאפשרות של נקמה שלי מצד שני, אך כאשר ראה שלא קיבלתי את ה"תפקיד" שהוא הכין לי, נרגע ושאל בחיוך: " אז מה אתם אומרים, תהיה לנו ממשלה או לא תהיה? (הוא התכוון למשבר קואליציוני שהתפתח באותם הימים). זה מאוד מעסיק אותי אם הממשלה תחזיק מעמד". על כך יכולתי להשיב בחיוך: "אולי אתה שואל, אם אנחנו, המנחים נחזיק מעמד"?

 

 

דוגמא 3

 

 

כאן אפשר לראות איך הקבוצה יוצרת בעזרת ההזדהות ההשלכתית, קונפליקט אצל המטפל, שגורמת לו לעכב פתרון הקונפליקט של הקבוצה.

 

ו. הופנה לקבוצה על ידי מטפל אחר מהמרפאה, כחודשיים אחרי שהתחילו בפגישות הטיפוליות. בראיון קצר איתי לפני הצטרפותו, מסר שפנה למרפאה מספר ימים קודם לכן בגלל התקפי חרדה שהפריעו לעבודתו כמנהל עבודה. הוא מסר שבינתיים מרגיש טוב יותר.

 

בקבוצה הוא הציג את עצמו בשם שונה מהשם האמיתי שלו, שתק מספר פגישות וכאשר פנו אליו אמר שהוא שתקן מטבעו ולא אוהב לדבר. אחרי סוף הפגישה השישית להשתתפותו, המתין עד שכול המשתתפים התפזרו ושאל אותי אם הוא צריך להמשיך לקחת תרופות. בחוזה הטיפולי נקבע שלא פונים למנחים לפני או אחרי פגישה, ושמנחים לא מקיימים פגישות אינדיבידואליות.

 

הייתי במלכוד: נתפסתי בזה שאני לא יודע ש-ו. מקבל תרופות, ואין לי מספיק מידע לקבוע אם הוא בכלל זקוק להן. אמרתי לו שיעלה את השאלה בקבוצה, למרות שלא ידעתי איך אעשה בדיקה פסיכיאטרית בקבוצה ואתן המלצות להמשך או הפסקת תרופות, כפי שאני עושה עם הפציינטים האינדיבידואליים שלי.

 

במשך כ-10 פגישות שתק ו. והסתפק בחיוכים ובהערות עוקצניות קצרות. כאשר פנו אליו, ענה: "אני שאלתי את הדוקטור שאלה, ואני מחכה לתשובה, יש לי סבלנות". למרות שתיקתו, מצאתי את עצמי יותר ויותר עסוק עם ו. במחשבה.

 

כמטפל קבוצתי הרגשתי אשם בכך ש-ו. לא מדבר בקבוצה, וכרופא - בכך שאינני יודע אם הפציינט שלי לוקח או לא לוקח תרופות, אם הסימפטומים שלו עברו או לא. לפי התנהגותו בקבוצה ראיתי שהוא לא זקוק לתרופות, אבל איך אגיד לו אם הוא לא שואל אותי? הרגשתי כעס על ו. שהסתיר ממני שהוא מקבל תרופות, וכעס על עצמי שלא שאלתי ולא הסתכלתי בתיק, ותפסתי את עצמי בתוך פנטזיות של אלימות פיזית נגדו.

 

השיא הגיע בפגישה ה- 20. ארבע דקות לפני תום הפגישה, התחיל ו. לדבר: "היום אני מרגיש טוב יותר מאשר שהגעתי. אני מתעמל למשל, כל יום בבוקר ובערב וזה מוסיף לי. לא פוחד לצאת מהבית. אני לא יודע מה עוזר לי: הקבוצה, הכדורים או סתם הזמן עשה את שלו. אני שואל את הדוקטור האם להמשיך לקחת את הכדורים או לא"?

 

בחדר השתרר שקט. כל המבטים מופנים אלי. הרגשתי כמו טוריאדור בזירה כאשר השור תוקף אותו ואין אפשרות להתחמק וכאשר יש רק שתי ברירות: או להרוג את השור או לעלות על הקרניים שלו. המתח הזה היה כנראה יותר ממה שאחת המשתתפות יכולה הייתה לסבול: "אבל אמרת לנו בחוץ שאתה לא לוקח תרופות"."שקט, לא חשוב" - הקבוצה השתיקה אותה, ואני צריך הייתי כמעט לצבוט את עצמי כדי לא להגיב בצורה חפוזה. אמרתי שנמשיך לדבר על זה בפעם הבאה.

 

התקפה הייתה כל כך חזקה וסוחפת, שמיד אחרי שהקבוצה התפזרה, התנפלו עלי הקותרפיסטית והרושמת: "למה לא ענית לו? הוא שאל בסך הכול אם לקחת תרופות, או לא".

 

ארך זמן מה עד שיכולתי להשתחרר מהרגשות המעורבים שנותרו לי מאותה פגישה. במשך הזמן הבנתי ש-ו. בצורה לא מודעת, נבחר על ידי הקבוצה כמתאים ביותר לבטא את הצורך הרגרסיבי של הקבוצה - להיות מובן בלי מילים כמו תינוק על ידי אמו. וכאשר היא אינה מבינה אותו ולא עונה על צרכיו, הוא זועם וצורח.

 

על ידי מניפולציה אקטיבית, הכניסה אותי הקבוצה לתפקיד אימא רעה. הרגשת האשמה שלי, בגלל המחדל עם התרופות, התקשרה לאובייקטים הפנימיים המאשימים והמענישים שלי. לא הייתה בעיה להכניס אותי לתפקיד של האובייקט הרע והאשם עם חוסר היכולת שלי להשתחרר מתפקיד זה במשך תקופה ארוכה יחסית.

 

 

דיון וסיכום

 

 

מושג ההזדהות ההשלכתית מתייחס לתהליכים המהווים גשר בין עולמו הפנימי של האדם ויחסי האובייקט המופנמים שלו, לבין האינטראקציות הבין-אישיות שלו.

 

דיאדות מופנמות של מערכות יחסים מן הילדות, המורכבות מאספקט של העצמי ומאספקט של האובייקט, מהוות בסיס להיווצרות סוג זה או אחר של יחסים בין-אישיים.

 

מושג ההזדהות ההשלכתית מתייחס לתהליך בו מתבצעת השלכה של אחד החלקים של הדיאדה על הזולת. דבר זה גורם לתפיסה של הזולת לאור התנסות מן העבר, להתנהגות כלפיו בהתאם לתפיסה זו ולהבאתו, בדרך זו או אחרת, למלא תפקיד התואם את התוכן שהושלך עליו.

 

התהליכים של הזדהות השלכתית הם אוניברסליים ומתרחשים במערכות יחסים נורמטיביות ופתולוגיות גם יחד. ההבדל בין תהליכי הזדהות השלכתית אדפטיביים לפתולוגיים - הוא נושא למחקר נוסף.

 

תהליכי ההזדהות ההשלכתית מתרחשים לא רק בסיטואציות טיפוליות פרטניות או קבוצתיות, אלא יכולים להתרחש גם בין פרט לקבוצה מכל סוג, בין מיעוט אתני לרוב באוכלוסייה. תהליכים אלה מתרחשים בין גופים פוליטיים או רעיוניים, בין העמים או בין המדינות. תהליכי הזדהות השלכתית יכולים להתרחש בין קבוצות מכול סוג.

 

סיטואציה טיפולית אינדיבידואלית או קבוצתית יכולה לשמש מעבדה, שבה מתרחשים תהליכי הזדהות השלכתית.

 

אבחונם והבאתם למודע יכולים לעזור למטופלים להכיר בתהליכים אלה בסיטואציות בין-אישיות וחברתיות שמחוץ לטיפול.

 

הכרה זו תעזור להם להימנע בצורה מודעת מפגיעות בעצמם ובאחרים.



(1) Klein M., Notes on some schizoid mechanisms. In: Development in Psychoanalysis. Ed M. Klein, London, Hogarth Press, 1946

(2) Segal H., Introduction to the work of Melanie Klein. New York, Basic Books, 1973

(3) Kernberg O., The influence of projective identification on counter- transference. Presentation at the First Conference of the Sigmund Freud Center of the Hebrew University of Jerusalem on "Projection, Identification and Projective Identification" May 27-29, 1984, Jerusalem Israel

(4) Horwitz L., projective identification in dyads and groups. Int. J.
Group Psychotherapy, 33:(3) 259-279, 1983

(5) Eisold K., Recovery Bion's contributions to group analysis. The
American Journal of Psychoanalysis, 45:327-339, 1985

(6) Grinberg L., Gear M.C. Liendo E.C., Group dynamics according to a semiotic model based on projective identification and
counteridentification. In: Group therapy, pp. 167 – 179. Eds. L.R. New York, Aronson, 1976

(7) Dicks H., Object relations theory and marital studies. Brit. J. Med Psychol., 36:125-129, 1963

(8) Ogden T.H., On projective identification. Int. J. Psychoananl., 60:375-373,1979

(9) Malin A., Grotstein J.S., Projective identification in the therapeutic process. Int. J. Psychanal., 47:26-31, 1966

(10) Grinberg L., Countertransference and projective counteridentification. Chapter 8, 169-191. In: L. Epstein & A.N. Feiner (ed)., Countertransference, New York, J. Aronson, 1979

(11) Kaplan R.E., The dynamics of injury in encounter groups: power, splitting and the mismanagement of resistance, Int. J. Group Psychotherapy, 32:163-180, 1982

 כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

ד"ר מרק רויטמן

מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה