זה המציאות העולמית. אי אפשר לשנות את העולם לפי התפישה האישית. אפשר לשנות את היחס האישי לעולם, כך שלא לצאת תמיד קורבן.
אני קורא עכשיו אוטוביוגרפיה של סטפן צוויג. קראתי קצת יותר מחצי. הוא מספר על פסיכוזה של ההמונים שדרשו לצאת למלחמה ב- 1914. מפשוטי העם ועד לאינטלקטואלים גדולים. מי שלא היה בעד מלחמה, נחשב בוגד. משורר יהודי אחד, היה הכי פטריוטי. כתב שיר שנאה נגד האנגלים, שהתפרסם בכל עיתון. כולם ידעו את השיר בעל פה. כאשר העניינים בחזית התחילו להשתבש, כולם האשימו את המשורר היהודי. אוסטרים אבדו יותר ממיליון חיילים. קשה לתפוס את המספר. מיליון משפחות אבדו את הבנים, את האבות, את הבעלים. אף אחד לא ידע בדיוק, למה יוצאים להילחם. ועוד יצאו בשמחה. כמה סך הכול נהרגו סתם, מכול הצדדים? קראתי עכשיו – כ 20 מיליון איש נהרגו. צוויג היה עוד אז בעד איחוד אירופה. חשב, שאין על מה להילחם. אם היה חיי היום, ורואה מה יצא מאיחוד אירופה, היה מתאבד בפעם השנייה.
למה אני מדבר על זה באריכות? – כי זה דוגמאות לזה, שאין להפריז בשכל ובצדק של בני
אדם. זה גם נכון לגבי הפרט. מזמן כתבתי, שאדיף להיות צנוע בקשר לשיפוט של עצמך. זה
נכון לגבי כל אחד.
