האווירה במדינה די מדכאת. כל אחד מרגיש את זה. גם מלחמה, גם הפיכה, גם בגידה מבחוץ ומבפנים. כתבתי עוד בצעירותי, שאני נפעם מרפיון שכל של האנשים. כתבתי שם – גם על עצמי. זה המצב בעולם עכשיו.
במלחמות העולם הראשונה והשנייה היה יותר שכל והיגיון? עשרות מיליונים הרוגים. עוד יותר פצועים.
אני ואשתי, והרבה אחרים זוכרים בתור ילדים אנשים בלי רגליים בכלל. כולל ירכיים, מתנעים ברחובות על קרש עם גלגלי מסב. בדרך כלל בקשו נדבות, היו שיכורים. אלה היו נכי מלחמה. באיזה שהוא רגע, הם נעלמו. היינו ילדים, לא הבנו כלום. כבר בארץ קראתי, שסטאלין הגלה את כל הנכים, רובם מעותרים באותות גבורה רבים. הוא הגלה אותם לצריפים קרוב לקוטב הצפוני. כולם מתו שם מהר מאוד. ניקה את הרחובות. ואאנחנו מחפשים צדק בעולם...
תקופות ההרס קשות לכולם. זה מאוד קשה נפשית. זה כמו ילד שבונה פירמידה מקוביות, והבריון של הגן בא ומפרק לו את זה. ילד אחד יבכה ולא יבנה יותר. ילד אחר יבכה, יחכה עד שהבריון יתרחק, ויבנה מחדש.
