מאז ילדותי הבנתי שיש גם יהודים פחדנים ובוגדים. סיפור אישי:
אימא שלי – מרצה באוניברסיטה, בקיץ תמיד הייתה עסוקה ומתוחה בגלל הבחינות של הסטודנטים ובחינות קבלה. הייתה צריכה לבדוק עבודות ועוד. בדירת חדר שלנו, לא היה לה לזה שקט ופרטיות.
בגלל זה, כל קיץ היא שלחה אותי למחנות נוער במקומות מרוחקים, לחודש או לחודשיים.
בדרך כלל, הייתי ילד יהודי יחיד בכל מחנה, או בקבוצת גיל שלי. הורים יהודים לא נהגו לשלוח את הילדים שלהם למקומות כאלה. כנראה ידעו איזה אנטישמיות ואלימות סוררת שם. חבורות של ילדים אנטישמיים, שלושה, חמישה, שישה חוליגנים, היו תוקפים אותי עם מקלות, אגרופנים, משקוליות עופרת בתוך אגרוף. זה היה בכל מקום, בכל השנים שהייתי נוסע למחנות קיץ. למדתי את כל הקללות, בהם היו מכנים יהודים. הבנתי, שהאנטישמיות פורחת בחודשי חופש, כאשר אין את המסגרת של בית הספר. אף פעם לא ברחתי מהם, לא בקשתי שיעזבו אותי, לא התחננתי לנפשי. ידעתי בתוכי, שזה רק מחמם את האכזריות שלהם.
הייתי נכנס אתם לקרב בידיים חשופות. לפעמים ניצחתי, וגרמתי להם לברוח. לפעמים הייתי מצליח לגרום להם מספיק נזק. תמיד הייתי חוזר הביתה עם חולצות קרועות, סריטות ופנסים, אבל אף פעם לא הרגשתי מובס או מושפל. בלי לדעת למה, הרגשתי, שאני נלחם על הצדק. כטוב נגד הרע. מעטים נגד רבים. לעיתים אפילו הרגשתי גיבור.
פעם, ביום הראשון של המחנה, ראיתי בין הילדים, עוד ילד יהודי אחד. ילד ספורטיבי, יפה, בעל חזות יהודית מובהקת, עם שיער שחור מטולטל. שמחתי. חשבתי, שעכשיו, ביחד, יהיה יותר קל לעמוד מול חבורות האנטישמיים. כבר ביום הראשון התחילו להציק לשנינו. אותי זה לא הפתיע. זה לא הספיק להגיע לאלימות פיזית.
למחרת, על הבוקר ההצקות נמשכו. מה שהפתיע וזיעזע אותי, זה שהילד היהודי השני, פתאום הכריז, שהוא רוסי, והצטרף לחבורה, בלהציק לי. לא עבר הרבה זמן, והוא התחיל לקרוא לי ג'יד – יהודי מלוכלך.
בגיל ההוא עוד לא ידעתי מה זה בגידה. בספרים שלקחתי בספרייה, בסרטים שראיתי בבית קולנוע תמורת 10 קופייקות, ילדים היו גיבורים, נאמנים, אמיצים.
כנראה, התחושה הפנימית של גועל, כאב נפשי, כעס, היו מה שבגיל מאוחר יותר, ידעתי להגדיר כבגידה. מה שקרה לי שם, קרה לגמרי אינסטינקטיבי. קפצתי על הילד הזה, והתחלתי להכות אותו בפרצוף. המחנך עמד איזה 5 מ' מאיתנו, אבל לא התערב, כמו שגם מחנכים אחרים, לא היו מתערבים, כאשר חמישה ילדים היו מקיפים אותי ומנסים להפיל על האדמה, בשביל להכות עם הרגליים.
למחרת הגיעה אימא של הילד היהודי הזה, ולקחה אותו הביתה. התברר ששברתי לו שתי שיניים קידמיות. שמעתי אותה אומרת למחנך: "יש לכם פה חוליגנים!" נראתה אישה יהודיה אינטליגנטית. כמו אימא שלי.
לפחות במשמרת הזאת, אף אחד יותר לא הציק לי.
