ההרגשות של בני דור השני לשואה, כמו אצל מישהו, שרק יצא ממחנה ריכוז, ומרגיש שאסור לו ליהנות, כי הקרובים שלו מתו.
למזלם, רוב בני דור השני לא עברו אסונות כאלה, אבל בהחלט יכול להיות, שבילדות, הכינו אותם לשרוד בתנאים של שואה, ולתנאים של שלום ושפע לא הכינו.
שמעתי הרבה סיפורים כאלה.
בקורס קציני רפואה שעשיתי, קבוצת כירורגים מבית חולים מסוים, סיפרו, שמנהל מחלקה, הרשה להם לשון בתורנות רק על הרצפה בדובון. כנראה חשב, שכך הם יהיו כירורגים יותר טובים. יכול להיות, שהמנהל בעצמו היה אלום קרב.
הם סיפרו את זה בהומור, עם חיוך, אבל זה דוגמה לחינוך לפי עולמו הפנימי של המחנך, ולא לפי העולם העכשווי.
