מורים כאלה – לא שוכחים

אני נזכר בתקופת הסטג' שלי. עשיתי סטג' בתקופה ובמקום, שהסטג'ר לא סתם מסתובב ומסתכל, אלא נחשב לכוח עבודה במאמץ המשותף של המחלקות. רק סיימתי רפואה, הייתי 3 חודשים בארץ, שהתחלתי סטג'. לא ידעתי עברית. רופאים מכל הדרגים לימדו אותי ואת הסטג'רים אחרים (היו הרבה סטג'רים מהדסה – ירושלים, שכאילו ידעו הרבה, אפילו עברו את הבחינה אמריקאית (כולם רצו לנסוע לארה"ב להתמחות). אני לא זוכר אפילו מקרה אחד של זלזול, התנשאות, כלפי סטג'רים. הרגשתי מאושר מזה שאני במדינה שלי, יכול לתרום על ידי עבודה קשה, לומד הרבה, וזוכה ליחס טוב מכולם. יכולתי להשוות את זה ליחס האוין של האנטישמיים מכל הדרגות בסטג' שעשיתי זמן קצר לפני זה בקישינב. זיכרון של הרופאים האלה מבאר שבע, שעבדתי אתם, (חלקם כבר לא בחיים), מחממים לי את הלב עד היום - ארבעים וארבע שנים אחרי.