בתקופת סטלין היו בערים המרכזיות בתי סוהר למדענים. הם היו צריכים לצור תמורת חתיכת לחם או סבון.
הם יצרו, כי היו מדענים ואהבו את המדע, אבל גם בגלל שהאלטרנטיבה הייתה – סיביר, רעב, מוות.
אני חושב, שזה אחד הדרכים – הדרך הסדיסטית, להוציא מבן אדם תוצרת.
חשבתי גם, שאותם המדענים, היו יוצרים יותר טוב באווירה חופשית. אבל זה היה יחס לבני אדם.
אני לא הייתי יכול לצור, אם היו לוחצים עלי.
סיפור:
בין השנה ראשונה לשנייה, שלחו אותנו, סטודנטים, לעבוד בבציר. המרצה, שהיה אחראי עלינו אמר, שמי שמסיים 12 ארגזים – חופשי ללכת, לעשות מה שהוא רוצה. הייתי מתנפל על העבודה, ובשעה 12 הייתי מסיים. מראה לו 12 ארגזים, ונוסע לעיר, לחברה שלי.
אחר כך בא מרצה אחראי אחר. שהראיתי לו 12 ארגזים, ירד עלי ש"אתם" (היהודים) תמיד מנסים לרמות. לך תעבוד כמו כולם עד 5. התחלתי לעבוד כמו כולם. בכל היום הייתי עושה רק ארגז אחד. כמו כולם, הייתי זורק ענבים על סטודנטים אחרים.
למי שרוצה, זה יכול לשמש שיעור לכלכלה ולהבדל בין הכלכלה הסוציאליסטית ליוזמה חופשית.
בקורס קציני רפואה, היו מילואימניקים-מתמחים. מישהו סיפר שמנהל מחלקה כירורגית היה מתעלל ברופאים. היה אסור להם אפילו לדקה לשכב על הספה בלילה. גם אם לא הייתה עבודה. הוא דרש שישנו על הרצפה בחדר אחיות מכוסים בדובון. לי גם יצא לעבוד תחת מנהלים סדיסטים. אצלי – זה היה מוריד את התפוקה והמוטיבציה.
גם בצה"ל היו טרטורים. שמעתי מצנחנים מילואימניקים, איך היו מטרטרים אותם. חלק סיפרו את זה בגאווה.
אז יש גישות שונות לחינוך, לאנשים.
לא נראה לי שאדם בנוי כך, שאם לא מכריחים אותו – הוא לא יעשה כלום. אולי עבד, או מישהו שלא מקבל שום חיזוק חיובי על העבודה שלו – לא יעשה כלום.
