בהתחלת הקריירה שלי בתור פסיכיאטר בסוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80 (אז היו עוד הרבה ניצולי שואה), הבנתי שמי שחווה מחנות, מלחמה, מוות, אתה לא יכול להסביר לו שעכשיו הסכנה לא קיימת. הם ידעו לא מהסיפורים איך ביום אחד העולם מתהפך, מפרידים אותך מההורים, אתה הופך לחיי מת.
שמעתי אין ספור סיפורים של אנשים. הם המשיכו לחיות באותה מציאות בעיקר בלילה, אבל גם ביום. אפשר לדמיין את האווירה בבית שלהם.
מעניין שלא כל כך דברו על זה. גם אנשי מקצוע לא הבינו עד הסוף שמי שהם רואים מולם – זה כאילו הצל של אותם האנשים. החיים האמתיים שלהם היו אצלם בראש, בזיכרון, בתחושות. רק אם הרגישו ששומעים אותם, היו לפעמים נפתחים. כך שמעתי ממישהו, איך מנגלה שם אותו בשורה של נידונים למוות מידי, וכאשר מנגלה עבר והתרחק כמה מטרים, מישהו משך אותו מהשורה הזאת לשורה שלא אמורים למות מיד. כמובן, שהוא חיי את זה כל הזמן, בלי לספר לאף אחד. או אישה, שהייתה ילדה בת 12 ראתה מהחלון שלה בגטו, איך 3-4 ליטאים אונסים ורוצחים את החברה שלה. כך - ברחוב, לאור היום. יש עוד הרבה סיפורים כאלה.
גם הזיכרונות של ההורים וסבא של אשתי, שנכתבו בשנים האחרונות לחייהם, מראים באיזה מציאות פנימית הם חייו. כלפי חוץ – לא הראו שום דבר.
