שאלה:
אני בת 50, ולאחרונה התחלתי להבין שהבגדים שאני לובשת נוגעים לי בעצבים - זה יכול להיות בגד סינתטי או מכותנה, אבל עשוי מחוט עבה. זה יכול להיות גומי בתחתונים או בחזייה, תווית בבגד, תפרים, וכו'.
כל זה פוגע לי בעצבים, וגורם לי לרעד, עצבנות, גירוד, דפיקות לב, חוסר ריכוז בעבודה, וכמובן חוסר שינה בלילות. האם אני צריכה טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי?
תשובה:
לפי התיאור שלך, קרוב לוודאי את סובלת מהפרעה דיכאונית חרדתית. כנראה את חשה זאת בעצמך, ולכן את פונה אלי. אמנם התיאור שלך קצר וחסכוני, אבל ניכר כי מסתתר מאחוריו סבל רב. ידוע שהסבל שגורמת ההפרעה הזאת הוא קשה מנשוא.
אנשים מתארים את הסבל כעינוי שבא מבפנים. צורת הסבל - כלומר הסימפטומים, הם תמיד בלתי הגיוניים, משתנים מאדם לאדם, וגם אצל אותו אדם בתקופות או בשעות שונות. לעיתים מתלווה לסבל הזה בושה. אדם בוגר ואחראי חושב לעצמו: "אם ידעו שהבגד או התחתונים מפריעים לי, יחשבו שאני משוגע".
הדיכאון והחרדה הם מצבים אכזריים מאוד, ותמיד לובשים צורה אחרת.
אם אני אספר לך שמישהו אחר סובל מאותה מחלה, אבל הסימפטומים שלו הם שהוא לא יכול, למשל, לאכול בנוכחות אדם אחר, או להיכנס לאוטובוס, או לעמוד בתור אפילו של שני אנשים, או לענוד שעון, או להכניס טבעת נגד הריון, או להסתכל לכיוון בית קברות, או לשמוע מילה מסוימת, או לראות אדם זקן, או לעבור בצומת של בית חולים, או להיכנס לשירותים שאינם בבית שלו והרשימה היא אינסופית, את בוודאי תגידי: "לא, זו מחלה אחרת".
בגלל תחושת המוזרות, אנשים מסתובבים עם הסבל שלהם שנים ולא מעיזים לפנות אפילו לפסיכיאטר, מחשש שאם הוא ישמע "עד כמה אני מוזר, הוא מיד יאשפז אותי".
כאשר אדם סוף-סוף פונה לפסיכיאטר, האופי של המחלה הוא כזה שהוא מיד מתחיל לחשוד שלא הבינו אותו, שנתנו לו טיפול לא מתאים, ושכל אותם סימפטומים שבגללם הוא בא בעצם נגרמו לו על ידי הכדור או החצי כדור הראשונים שהוא קיבל.
השבועות הראשונים של הטיפול הם קשים מאוד גם למטופל וגם לפסיכיאטר, שמשקיע את כל כוחותיו הנפשיים, את כל סבלנותו על מנת לשכנע את המטופל לא להתייאש ולא לנטוש את הטיפול. הטיפולים המודרניים, הן תרופתיים והן הפסיכותרפיים, הם יעילים מאוד, אך נדרשים כמה שבועות על מנת שהטיפול יותאם למטופל ויתחיל לפעול.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
