יכולים להיות וויכוחים אידאולוגיים, מדעיים, בין שני האנשים. אפשר להשמיע אותם. אין טעם ואין צורך לשנות את הדעה אחד של השני. אם מקשיבים אחד לשני, אז כל אחד יכול לקחת בחשבון עובדה, שיש גם דעות אחרות. אם הדעות שלהם ישתנו בעקבות כך, תלוי רק בכל אחד מהם. סיכוי טוב, שוויכוח מנומק עוזר לכל אחד לשכלל את ההבנה שלו של נושא הוויכוח.
זה לא צריך להפריע לבני אדם לחבב אחד את השני, כמו דעות פוליטיות שונות של קבוצות שונות בעם, לא צריכות לפרק את המדינה.
להשמיע את הדעות, אמור לתת חומר למחשבה לעצמך ולאחרים. לא אמור להיות פה שום דבר כוחני.
בעבודה שלי ובלימודים, השתתפתי באין ספור פורומים בארץ ובחו"ל, בהם דנים בסוגיות מקצועיות שונות. שמתי לב, שכאשר עוד ועוד פעם, אתה שומע את עצמך ואת אחרים, אתה חושב פעם נוספת, ואז באות רעיונות חדשים.
כאשר זה הופך לכוחני, אין בזה טעם. אנשים מתבצרים בדעותיהם ואנשים סתם נפגעים ופוגעים.
אני סיימתי ב"ס לפסיכותרפיה ב 6 שנים במקום 3. זה בגלל שבחרתי רק חוגים שהיו מעניינים לי, לא בגלל שהיו באותו יום. שהראש שלי עבד בהם, יכולתי לחשוב ולצור בעצמי. סיימתי ב 1984, ואחר כך עשיתי עוד 3 התמחויות של שנתיים כל אחת. גם אחר כך עוד שנים לקחתי קורסים למתקדמים, שמעניינים אותי. לא רציתי ללמד שם, עניין אותי ללמוד. כל זה מלווה בקריאה מרובה של כל מני זרמים ודעות שונות. לא פסלתי אף אחד. הייתי מוכן ללמוד מכל אחד, אבל הבנתי, שאת הדעות שלי צריך לבנות לעצמך בעצמך.
פעם, נרשמתי לקורס של פסיכואנליטיקאית מניו יורק. עזבתי אחרי 2-3 שיעורים, כי לא הייתה שם חשיבה משותפת. היו לה נוסחאות בראש, שנתנו הסבר לכל דבר.
כך למדתי איזה 20 שנה. האווירה הייתה של יצירה, חשיבה משותפת, אבל ללא כפייה.
בהדרגה, התחלתי להרגיש, שהאווירה מתכערת. הופיעו "מומחים" לגישה כזו או אחרת, עם טרמינולוגיה כמעת מפלגתית. אגב, ב 1980, נשיא חברה האנליטית האמריקאית, וולרשטיין, כתב מאמר המערכת בעיתון Psychoanalytic Revue בשם
Psychoanalysis – a Science or a Party Line.
פעם דנו באיזה נושא, ואני הבאתי את הדעה שלי. זה לא בדיוק היה לפי הסכמות שהיה צריך להתבטא אצל מנחה הזאת. הכרתי אותה שנים. הייתה אישה מסרסת, לא נעימה. בשביל להשתיק אותי מהר, היא זרקה משפט: "זה בראש שלך". כאילו לתת להבין לקבוצה, שאני מדבר שטויות, ורק מה שהיא אומרת – נכון. לא נבעלתי, ושאלתי אותה, איפה זה אצלך? כל הקבוצה כמעט נפלה מצחוק. הבנתי שימיי הזוהר של בית ספר לפסיכותרפיה אחרינו, ומצאתי לי דרכים יותר מתאימות להתפתחות עצמית. אבל זה אחרי שנים רבות של חילופי דעות וסעור מוחות מאוד יצירתיים.
