בברה"מ, רוב היהודים היו פרו ישראלים, אבל בלי יכולת לעשות משהו מעשי. כולם היו תחת מעקב. אני כתבתי פוסט בפ.ב. בעקבות נאום של שומר, שזה הזכיר לי את היהודים, שהיו מכריחים אותם לנאום נגד ישראל. היו מתביישים ומסתכלים למטה, כמו שומר. ברוסית להסתכל מטה, היה משפט מבדיחה ידועה: מישהו שואל את פושקין, אם הוא יכול לכתוב שיר במקום. פושקין אומר, בטח: "עומד הפסל, עיניים מטה, במקום הזיין – עלה טענה". ברוסית – זה יוצא שיר בסגנון פושקין.
אימא שלי כבר הייתה בגיל פנסיה, אבל המשיכה לעבוד. קראו לה למדור 1 באונברסיטה. זה היה שם רשמי של קג"ב באוניברסיטה, ודרשו ממנה לחתום על מאמר נגד ישראל בעיתון. לאימא היה האומץ להגיד, שהיא צריכה לחשוב, ולהתייעץ עם משפחה. היא בכתה כל הערב ולא ישנה בלילה. בבוקר היא הלכה לשם ואמרה, שהיא לא יכולה לחתום, ואם הם רוצים, היא תתפטר, ותצא לפנסיה. הם אמרו, שלא צריך להתפטר. תעבדי כמה שאת רוצה, אנחנו מעריכים את עבודתך של הרבה שנים. אימא עבדה עוד כמה שנים, כמעט, עד שעלינו ארצה.
אני ב1967, הייתי סטודנט שנה א'. ב 1.9 שלחו אותנו לקולחוז לחודש. שם שלושה סטודנטים-מתאגרפים התחילו להציק לי. הכנסתי להם מכות לפני כל הסטודנטים.
ב 7.11 יום המהפכה. מכריחים את כולם לצעוד עם שלטים דרך כל העיר. ראש המפלגה של הפקולטה, סגנית דכאן, ניסתה לתת לי שלט עם קריקטורה אנטישמית וכתוב שם בגנות התוקפנות הישראלית. אני אמרתי, שזה כבד מדי בשבילי, אז נתנו את זה לבחורה יהודייה חולנית. לי נתנו את התמונה של אנגלס.
ואתם אומרים שומר. היסטוריה חוזרת. פעם השנייה כפרסה. זה מה שכתבתי בפייסבוק.
