אני ממליץ למטופלים לעשות תסריטים קטנים, קצרים, לא בומבסטיים. אולי בהמשך, כאשר זה נעשה קל, לנסות דברים יותר מורכבים.
לימוד נגינה, אולי – דוגמה טובה. מתחילים מתרגילים קטנים ובהדרגה מוסיפים ומשכללים. זה דומה, כי זה רק נראית עבודת ידיים. למעשה, כל שיעור – זה שיכלול נוירופיזיולוגי. אדם לא נולד עם הרשת נוירונים הזאת – לנגינה בפסנתר. הוא מפתח אותה. בשביל זה – שיעורי בית. עם עושים אותם חפיף – לא יוצא הרבה. כמה שעות ביום מתאמנים הפסנתרנים הדגולים?
מספרים שעומרי כספי בא שעה וחצי לפני האימון וזורק לסל. מה – הוא לא יודע איך זורקים לסל? – אבל בשביל לתחזק ולפתח את המסלולים במוח, שמפעילים את הידיים והרגליים שלו, צריך להתאמן הרבה.
זה הסוד של פיתוח משהו חדש במוח.
אפילו הם, השחקנים ב NBA צריכים מאמנים, כי בלי מאמן חוזרים על דברים, כולל טעויות, חוזרים על אותם המעגלים. המאמן עוזר להפוך מעגלים לספירלה עם הכוון מעלה.
בטוח, שאם כספי לא יתאמן, הוא ירד ליגה.
בחיים האישיים – צריך להתפתח ולפתח מסלולים כל הזמן.
אינרציה – זה התוכנה הקיימת. עיקרון פשוט של חיסכון באנרגיה. יותר קל להתנהל לפי הרגל, מלשנות, אפילו שהשינוי לטובת האדם. אבל שינוי דורש חשיבה.
תוכנות שהתפתחו, ונשארות במוח, אפילו אחרי 40+ שנים. אני רואה כמה קל לי לחדש את המאימנויות שלי בכדורגל, ששיחקתי בנעוריי, ולא שיחקתי יותר מ 40 שנה. אותו דבר קורה עם דרכי התנהלות בחיים.
בכל מה שאדם עושה – לימודים, עבודה, יחסים עם בני זוג ועם הילדים, ברור שהתוכנה הזאת תהי דומיננטית, כל הזמן תתפתח, תקפוץ בכל דבר שאדם עושה.
אם התוכנה הזאת כל כך טובה, שמאפשרת לחיות ולהתפתח, ליהנות מהחיים, לא להגיע למשברים, לשמור על יחסים טובים בבית, בעבודה וביצירה, אז לא צריך לעשות שום דבר.
הבעיה היא – כאשר התוכנה המקורית גורמת לסבל, כישלונות, בעיות בינאישיות, סימפטומים. במקרים כאלה – אין מנוס מלהשקיע בפיתוח של תוכנה חדשה.
